מוזיאון השעווה: לגעת בגיבורי תרבות

תערוכה זו מתמקדת ביצירות המתכתבות עם מוזיאוני שעווה, המציגים דמויות היסטוריות ודמויות של ידוענים. המבקרים במוזיאוני שעווה יכולים להצטלם לצד דמות מפורסמת ו"לפגוש" את מושאי הערצתם הבלתי נגישים במושגי מקום וזמן. תצוגות של פסלי שעווה הופיעו לפני המצאת הצילום, כאשר ציורים שימשו בדרך כלל כמקור לבובות השעווה. התפתחות הטכנולוגיה והמדיה החברתית מאפשרת כיום לחלוק את החוויה בזמן אמת ומעצימה את חווית המבקר במוזיאון שעווה. בהתייחס להיבטים אלו, תערוכה זו מציגה יצירות הבוחנות את התחושות המתעוררות בקרב הצופים לנוכח הייצוג של בובות ופסלי שעווה.

הסדרה עולם השעווה של סוזאן וויידס מעוררת את השאלה היכן מסתיימת המציאות ומתחילה האשליה באמצעות שימוש בפוקוס סלקטיבי, שכבות חשיפה וקיטוע. בתצלום כמעט לא ניתן להבחין בין המבקרים ובין בובות השעווה. בין הסלבריטאים ניתן לזהות את ג'וליה רוברטס, אנג'לינה ג'ולי ומלכת הדראג רופול. זהו ייצוג של סלבריטאי המעורר הזדהות עם הנרטיב שהוא חושף ועם זה המוצג על ידי התקשורת; במקביל לכך, הסלבריטאי מתקיים כעל-אנוש, בעודו מגלם הישגים בלתי ממומשים.

בובות, פסלי שעווה וכפילים הם הבסיס לתאוריית "האל-ביתי" ("המאוים") של זיגמונד פרויד, המתארת את חוויית המוכר המתגלה כזר ומאיים. נושא הכפיל מופיע בסרט הווידיאו היידי של מייק קלי ופול מקארת'י. עבודת הווידיאו עוסקת במדיום הקולנוע, בהשתתפותם של כפילים אנושיים ומכאניים. האמנים חושפים את "מאחורי הקלעים" של הקולנוע.

על שולחן הסדנה רשמה האמנית שירלי סיגל ראשים משעווה: דיוקנה העצמי ודיוקנאות של נשים שהשפיעו עליה במהלך השנים. סדנת האמן היא מקום של בריאה. האם האמן בורא את האמנות או שמא האמנות בוראת את האמן? רישומים אלו מעוררים גם את השאלה מי נבחר להיות מוצג במוזיאון השעווה.

העבודה של יונתן ורטהיים-סואן וליאור מודן מתייחסת לדמיון החזותי בין הסופר ארנסט המינגוויי לבין המחזאי יהושוע סובול. תווי פניו של המינגוויי מזוהים בהיותו גיבור תרבות מרכזי בפולקלור האמריקני, ועד היום מתקיימת מדי שנה תחרות כפילים לדמותו. האמנים מתמודדים בעבודה זו עם המשמעות של הכפלת דימוי בזיקה לפעולה של הכפלה פיסולית.

דנה לוי מציגה תצלום של בובות reborns בגודל טבעי, מאוסף של אישה החיה לבד באיזור מבודד בארצות הברית. האספנית ממלאה את סביבתה במאות בובות כמעט אנושיות, אותן היא יוצרת בעצמה. פעולת האיסוף, הצבירה והאגירה מצביעה על ניכור ועל חסך ומספקת תחליף לקשר בין-אישי.

דיוקנו העצמי של ניר הוד מנציח את הארעי ומשמר את פני האמן כצעיר נצחי. הוד משתמש במרכיבים מהשפה הקלאסית, כמו בסיס הפסל, אך עם קריצה - שהרי הפסל עשוי שעווה. פסל השעווה מייצג את הכפילות הקיימת בעבודותיו, הנעה בין אהבה ופרידה, בין ארוס ותנטוס. השעווה היא חומר משמר, אך גם ניתן להמסה.

בעבודה של עדנה אוחנה נראית דמות מתרחץ משעווה הנמסה אט אט. העבודה עוסקת בתהליך המדמה שטיפת מוח - תהליך התנקות עד למחיקת הזהות והתודעה. הפוטנציאל הטרנספורמטיבי של שעווה משקף פירוק מכל גבול: מקור והעתק, האני והאחר, חיים ומוות.

אוצרת: רויטל סילברמן גרין

אמנים משתתפים: עדנה אוחנה, ניר הוד, סוזאן וויידס, דנה לוי, יונתן ורטהיים סואן וליאור מודן, שירלי סיגל, מייק קלי ופול מקארת'י.