האופק הצפוני: צוהר לאסכולת ציור הנוף בשנות ה-70

שנות ה-70 נזכרות על-פי-רוב כתקופת פריחתה של האמנות המושגית בישראל, אמנות שהפכה את העולם הנראה לעין מצורות חזותיות למושגים מופשטים; עשור שבו המרחק בין הנעשה כאן לנעשה בניו יורק הצטמצם, בעוד המרחק בין הסטודיו, שבו פעלו האמנים, לבין המראות שהקיפו אותם, גדל. הנרטיב הרווח במחקר האמנות הישראלית בעשור זה מִיצב באופן עקבי שני מרכזים: ירושלים ותל אביב, שניהם גם יחד חלקו דחייה של ציור שמן על בד, והעדיפו מחשבה על פני מראה עיניים כבסיס למעשה האמנותי. 

אוסף מוזיאון חיפה לאמנות, המספק תשתית לתערוכה זו, מגלה שנות 70 אחרות: שנים של ציור שמן עתיר צבע, שצורותיו מתבססות על המקום הנגלה לעין. האמניות והאמנים, שעבודותיהם מוצגות בתערוכה, התבוננו כולם לעומק בנוף המקומי וציירו אותו, בעודם מיישמים עליו את לקחי האמנות הבינלאומית בת-הזמן. הם מבטאים הפנמה עמוקה של מגמות אלו, שחתרו לצמצום המבע האמנותי לכדי משטחי צבע אחידים וצורות אוניברסליות מופשטות, ובד בבד ממלאים אותו בתכנים מקומיים וממשיגים את מהותו של הנוף. יצירתם בוחנת את המקום הישראלי, מבררת את הטראומה של מלחמת יום כיפור ומשרטטת זיקות בין הציור החומרי למרחבי הרוח המופשטים והנשגבים. בכך מוסיפה התערוכה לתולדות האמנות הישראלית של שנות ה-70 אסכולה שלישית, צפונית באופייה, שבין חבריה התקיימו קשרים מקצועיים ואישיים, ומרחב הפעולה שלה השתרע בין חיפה, קיבוץ כברי, צפת ועין הוד.

ליצירות שנות ה-70 מצטרפים בתערוכה הנוכחית שלושה פרויקטים פרי יצירתן של אמניות עכשוויות, שההיגיון המכונן העומד ביסודם הוא ציורי, אף שהם מיושמים ברישום, במיצב ובווידיאו. פרויקטים אלה ממחישים את חשיבותה של מורשת הציור של שנות ה-70, ששלחה שורשים עמוקים לתולדות האמנות המקומית, מורשת המוסיפה להזין את היצירה בעת הנוכחית ומעידה על ניסיון מתמשך של אמנים לברר את יחסיהם עם הנוף היפה אך מורכב של הארץ.

אמנים
אורי ריזמן, מיכאל גרוס, חנה לוי, רחל שביט, אליהו גת, יהושע גרוסברד, בתיה גרוסברד, חנה מגד, קליר יניב, טובה ברלינסקי, אנג'לין איסאיק, איריס סינטרה, קארן דולב, סיגלית לנדאו

הפקת התערוכה והספר התאפשרו בנדיבות קרן שוסטרמן – ישראל; יואב גוטסמן, לונדון; חנינא ברנדס, תל אביב; אורלי ופיליפ וייל, תל אביב; משפחת אידלמן; משפחת לוין; טמבור; תורמים נוספים שביקשו להישאר בעילום שם