אתי לוי: מַעֲלָה

עבודותיה של אתי לוי (נ' 1981, ירושלים) נוצרות מתוך מפגש עם מקורות טקסטואליים קדומים ורצון להתקרב לשפה העברית במצבה הראשוני. במקרא ובטקסטים מיסטיים יהודיים, המילה "מַעֲלָה" נקשרת לחיזיון ולחוויה של התעלות גופנית ורוחנית. חלל התערוכה משמש כמרחב מעבר, המחבר בין תנועה פיזית לתמורה תודעתית. לוי רואה ביצירה מעשה מדיטטיבי וערוץ ביטוי גופני עוקף מחשבה, המאפשר לרשמים ולתחושות להתקבל במצבם הגולמי. 

העבודות בתערוכה מבוססות על מגוון פעולות גרפיות – כתיבה, רישום, מחיקה וחריטה – על גבי מצעים שונים, בהם נחושת, נייר ונייר פרגמנט. לצידם, גם הקול הופך לחומר ביצירה. במרכז החלל ניצב מונוקורד, כלי נגינה עתיק, המיוחס לפיתגורס, שביקש להמחיש באמצעותו כיצד הרמוניה נשענת על יחסים מתמטיים. הכלי נבנה בהתאם למידות גופה של האמנית, ובאמצעותו היא מחפשת את האות: הן במובנה המקראי, כסימן וכחיזיון, והן במובן המילולי, כאלף-בית. באמצעות פריטה על מיתר המונוקורד מתחקה לוי אחר התדר האופייני לכל אות כפי שהוא מהדהד בגוף, ויוצרת מפתח אותיות, שעל פיו היא מנגנת את המילים "שְׂפָתַי תִּפְתָּח וּפִי יַגִּיד", חלק מהפסוק הפותח את תפילת העמידה, שבמהלכה פונה המתפלל לאלוהיו ומבקש את היכולת לדבר ולהתפלל (תהילים נא, יז). לצד הבקשה לצרף הברות למילים ומילים למשפטים בעלי משמעות, עולה מן החלל גם בקשה הפוכה: להרפות מן השפה, המעגנת ומקבעת משמעויות. 

פעולותיה של לוי מזכירות את מעשי המקובלים ונעות בין פְּשט, דְרש וסוד. היא מאמינה בכוחה של המילה הנהגית לחולל שינוי במציאות, ורואה באמנות מרחב פעולה בעל פוטנציאל דומה, שבו מילים ופעולות חורגות ממעמדן כייצוגים ונעשות לכוח מחולל. המילה "מעלה", על ריבוי פירושיה – גובה, מדרגה, זווית, טמפרטורה, מידה טובה – מהדהדת בחלל ומזמינה את הצופים לשהות באזורי הביניים של השפה; להשהות את הצורך בפירוש מיידי, לנטוש זמנית את החיפוש אחר משמעות חתומה ולקבל את הדימויים, החומרים והקולות, טרם התגבשותם לכדי הגדרה יציבה.

התערוכה הופקה בסיוע מועצת הפיס לתרבות ולאמנות.

עדי לם
אוצרת