במיצב סטודיולו מתחקה עדן בנט אחר האסתטיקה של ה"סטודיולו" - המקום שבו הציגו אצילי הרנסנס חפצים אקזוטיים ונדירים - שילוב של חדר עבודה, חדר פלאות ומעבדה. תופעה זו הייתה במידה רבה אחד מביטוייה החיצוניים הראשונים של ההבנה המודרנית כי לאדם יש מרחב פנימי בלתי מוגבל, המזמין התעמקות. בהיותו המרכז הפיזי של חיי הנפש והפעילות האינטלקטואלית של בעליו, זוּהה הסטודיולו עם מרחב פנימי זה ושימש כמקרה בוחן ראשון שבו נעשתה ההבחנה בין החלל שבו נעשית היצירה, ה"סטודיו", לבין חלל המשמש כיצירת אמנות בפני עצמה - יצירה שבה משולבים כחלק אינטגרלי חפצים מפתיעים והקבלות חזותיות וחומריות שונות. ואולם, בניגוד לאסתטיקה זו, האובייקטים שמציגה האמנית מורכבים מחפצים זולים של ייצור המוני ומדימויים וחומרים שהיא אוספת במהלך שיטוט ברחובות, בחנויות ובמרחבים וירטואליים.
בהתבסס על מודל התצוגה של הסטודיולו בנט מציגה מיצב קלידוסקופי, שבו מתגבשים הפרטים השונים לכדי אובייקטים חדשים. האופן שבו היא מצליבה ומניחה דבר ליד דבר מאפשר לה לחרוג מעבר להגדרה השימושית השגורה של החפצים ולכונן, על פי רוב בהומור, עולם חדש ולא מוכר. בדומה לאקט האספני, שההיגיון הפנימי העומד ביסודו אינו מקובע אך עם זאת לעולם אינו שרירותי, בנט מנסה להקנות לחפציה משמעויות שונות על פי היגיון משחקי פנימי של סדרים חזותיים שאינם תואמים את ייעודם המקורי. הפונקציונליות מפנה את מקומה לטובת החומריוּת, הצבע והזיקות שבין החפצים השונים. כך, למשל, פיסות עצים המאוגדות בחוט שפגט מזכירות כלי נגינה מסורתי, ואילו קרטונים דרוסים נפרסים על הקיר כעורות צייד. בנט מגדירה פעולה זו כ"חריזה חזותית" ומבקשת להסב את תשומת לבו של הצופה לתחביר הצורני הפנימי של העבודות ולכלל אפשרויות הפרשנות הגלומות בהן. בנט מציעה התבוננות רעננה על האלמנטים השחוקים והבנאליים ביותר של חיי היומיום. עבודותיה מעוררות תחושה של היקסמות ופליאה העולה מן המפגש עם העולם, לצד הניסיון להכילו ולעבּדו - מהלך המתבטא בדחף לסיווג ולסידור, כיסודות המכוננים את הפעולה האספנית.