במעקב

טכניקות מעקב קשורות להתפתחויות בטכנולוגיה הצילומית – מצילומי אוויר מוקדמים ועד צילומי לווין. במאה העשרים ואחת מצלמות אבטחה בפינות רחוב, בחנויות ובמבני ציבור מתעדות בשקט כל צעד שלנו. כלי אינטרנט מאמצים את טכנולוגיית הלוויין מבלי שנוכל לחמוק מהעין הרואה-הכול של המצלמה.

תכניות הריאליטי בטלוויזיה, המתכתבות גם הן עם מציאות הבקרה, נשענות על שימוש רדיקלי במצלמות המכסות את השטח ומתעדות כל רגע. מסביבנו נוצרת אינטימיות מסוג חדש, המבוססת על יסודות של מתח, חשד וסוד; על תשוקה ארוטית שבין צייד לניצוד. האינטימיות החדשה אינה נלחמת במציאות הבקרה אלא דווקא ניזונה ממנה. מצלמות המעקב, השתולות באתריה המקודשים של החברה, משדות תעופה ועד דוכני רחוב, הופכות לשחקן מרכזי המגדיר את היחסים הרגשיים בחברה ללא סודות שבה אנו חיים.

אמנים רבים בארץ ובעולם, שחלקם משתתפים בתערוכה, בוחנים את נוכחותן של מצלמות נייחות, עוקבות, סמויות וגלויות – מצלמות שהמידע שהן מפיקות מנותב, מרושת ומעובד. בעקבות מציאות זו, האמנים מבקשים לשפוך אור על השינויים שחלו במבט עצמו: ממבט אופקי ומקטלג, המנסה להסדיר ידע קיים, למבט-על חובק-כול המשקף את הרחבת גבולות הידע ואף יוצר חוויה של הצפת מידע.

בניגוד לנקודת המבט היחידאית של המצלמה ההגמונית, ריבוי נקודות המבט מתאפיין ביסוד חתרני העשוי להמחיש את האפשרויות הפוטנציאליות הגלומות בו. מאידך גיסא, באפליקציות כמו Google Earth הריבוי מתאחה לכדי אשליה של דרך שניתן לשוטט בה, מבלי שניתן יהיה לבחור בזווית צילום מסוימת או לכוון עצמאית את ה"מצלמה".

היצירות בתערוכה משקפות את המודעות למבט שמצלמת המעקב בוראת בחברת הפיקוח החדשה ומדגישות את המפץ הגדול של משטר הראייה שתחתיו אנו מתקיימים ופועלים. הממשות החדשה, שבה המעקב מייצר חוסר קשר בין הרואה לבין הנראה, מעצבת במידה רבה את ה"אני" שלנו בתרבות העכשווית.

בתערוכה יוצגו קירות אמן של תומס ישראל ובל שפיר

אמנים משתתפים: נאוה אייבל, תומר אפלבאום, דניס בובואה, ענבל מארי-כהן, חיים דעואל לוסקי (מאוסף פרטי), דוג ריקרד; קיר אמן: תומס ישראל ובל שפיר