רותי הלביץ כהן: שקיעה

רותי הלביץ כהן יוצרת בעבודתה סביבה של נשף והתחפשות: מקום שבו הזהות אינה יציבה וניתן להשיל זהות אחת ולעטות אחרת, יצירתית ותיאטרלית יותר. לדברי האוצר אורי דסאו, ה"תפאורה" שהלביץ כהן יוצרת מציגה עמדה שלפיה הזהות העצמית היא מעין "מופע" הנתון בהשתנות מתמדת. עבודותיה מאופיינות בדימויים של חלקי גוף, שורשי עצים ודמויות נשיות, בדרך כלל מפורקות.

היא עוסקת בציור הנע בין דו-ממד לתלת-ממד ויוצרת מייצבים ציוריים במרחב. הלביץ כהן מזמינה את הצופה להסתובב בין הדימויים במייצביה ולחוש גם את המשמעות של הרווח הפיזי ביניהם. העולם החלומי-סיוטי מזמן חווית צפייה חדשה, המאתגרת את החוקיות המוכרת. אמנותה אינה מתקיימת, כמובן, בחלל ריק אלא מגיבה גם למציאות פוליטית-חברתית. מבלי לנקוט עמדה קונקרטית היא מבקשת ליצור מרחב פתוח, המאפשר לצופה לברר את עמדתו מחדש.

במיצב הנוכחי האמנית מזמינה את הצופה לחוות ביקור בסטודיו שלה ולהיחשף לתהליכי עבודה שבדרך כלל אינם נראים ומוצגים באולמות התצוגה. המבקר בתערוכה הופך למציצן. ואכן, חלל התצוגה הופך לזירה המזכירה חדר הצצה. זהו המקום שבו האמנית מאחסנת את ממצאיה, מעצבת אותו בדרכה שלה ובכך יוצרת את אפשרויות ההתבוננות ואת אופן המגע עם מה שמוצג במרחב התערוכה. הצופה מחפש ובודק, מייצר את הזמן של התנועה במרחב. תנועתו תואמת את השוטטות בסביבה עירונית, בהיותו מציץ, רואה, ממשש ושומע.