הדרך לתהילה

חנה ארנדט, ההוגה היהודייה-אמריקנית ילידת גרמניה, דנה בתופעת הסלבריטאיות בהתייחסה לתחום הציבורי כ"מרחב של נראוּת". לטענתה, במרחב זה ההערצה הופכת ל"דבר שיש להשתמש בו ולצרוך אותו". התוצאות הישירות של תרבות הנראות הן אפוא הערצה ציבורית ותופעת הסלבריטאיות, כאשר סובייקטים אנושיים פועלים במרחב הציבורי כשחקנים המחפשים אחר תהילה ופרסום.

הפרסום, כמושא לשאיפה בזכות עצמו, הפך ל"מסמן ריק". התשוקה החדשה, "להיות בעל פנים מזוהות", מניעה מערכות רבות עוצמה: תכניות טלוויזיה, עיתונים, משרדי יחסי ציבור ופרסום. שלל בעיות פסיכולוגיות חדשות צמחו ממפגש זה בין אבק הכוכבים שמותירה הילת הפרסום לבין המורכבות של חיי היומיום. הפופולריות הרבה של תכנית "האח הגדול", למשל, משקפת את התשוקה לתהילה, ליותר ממה שהחיים מספקים. אנשים רבים מכל שכבות הציבור, ולא רק צעירים, נאבקים על הזכות להופיע בתוכניות מסוג זה ולמכור את פרטיותם תמורת התהילה.

תערוכה זו מתמקדת בתופעת הסלבריטאיות של ימינו, שבה ההקרבה של חיי הפרט היא אולטימטיבית והכול מגויס כדי לספק את הצמא להכרה, לסיבוב קצר ככל שיהיה בקרוסלת התהילה המסחררת. ברבות מן העבודות משתקף העיסוק ב"סלבריטאיות" כמושג, בשכפול האינסופי שחוקק את פניהם של זרים בזיכרוננו. עבודות אלו, המתאפיינות באסתטיקה של שכפול, מתייחסות לעולם התקשורת שבו "הכול קיים רק בגלל שהוא דימוי", שבו "להיות זה בדיוק כמו להיות משוכפל".

דומה כי הצילום המבריק, המלאכותי, מעניק את הנראות המסוימת הדרושה לעולם שבו אנו חיים. בעידן העכשווי הצילום הוא שסולל את הדרך אל הסלבריטאיות. כאשר פנים מסוימות מתחילות לצוץ במרחב הציבורי, סביר להניח כי המצלמה אחראית לכך. העבודות בתערוכה עוסקות בשאלות של ייצוג עצמי, החלפת זהויות וה"פוזה" שאותה אנו בוחרים לעצמנו מול המצלמה. בהקשר זה, התיאורטיקן הצרפתי רולאן בארת טען כי נוכחות המצלמה משחקת תפקיד מעצב ייחודי בגישה של הסובייקט והצלם, המתאימים עצמם לסיטואציה של הצילום ולציפיות שהיא כופה על השחקנים. מטבעו, הצילום הופך אותנו לאחרים, לשותפים בהתנתקות מעצמנו. כך כתב בארת על עמדתו כמצולם: "באופן מידי אני מייצר לעצמי גוף אחר, אני הופך את עצמי מראש לדימוי".

הייצוג העצמי כדימוי מונח בבסיס תופעת ה"סלפי", המתייחסת לבניית העצמי בתוך רשת של שחקנים וירטואליים. חלק מהעבודות בתערוכה מדגישות את היותו של הסלפי סוג של מסכה, פרפורמנס עצמי שמהווה חלק בלתי נפרד מטכנולוגיות הייצוג של העידן העכשווי. ביצירות אלה הסיפורים מתווכים באמצעות "מראה דיגיטלית", שבה משתקפים הרהורים על כוח, מיניות, דחיקה לשוליים ויכולת פעולה. סיפורים אלה עוסקים במקומה של הזהות בתוך ההקשר המעורפל של האמתי והווירטואלי על רקע תופעת הסלבריטאיות במאה העשרים ואחת.

אמנים משתתפים: אלין אלג'ם, רחל ארז, נטלי בוקצ'ין, קרלה גניס, מרסלו ג'פטי, אליסון ג'קסון, מירי דוידוביץ', קייט דרבין, פיליפ הלסמן, ג'ואל-פיטר ויתקין, וולפגנג טילמנס, ורדי כהנא, נועה כהנא, אוהד מטלון, אורלי מיברג, אוהד מילשטיין, שני נחמיאס, הלמוט ניוטון, סיימון פוג'יווארה, דניאל פלדהקר, אנג'ליקה שר, סינדי שרמן