*"אנו הפליטים"
הפליטוּת, ההגירה, החצייה החשאית של הים התיכון מדרום לצפון – כל אלו הפכו לנושאים שבהם מרבים לעסוק כיום אמנים, מבקרים ואוצרים. סירות ההגירה הקטנות הפכו, במילותיה של חוקרת האמנות ג'ניפר גונזאלס (González), "לסמל איקוני ולמטאפורה מרכזית להגירה האפריקאית". היצירות העוסקות בסכנות המסע מן "הדרום הגלובלי" למערב אירופה, דרך הים והיבשה, על פי רוב מאמצות סגנון דוקומנטרי במטרה להפוך את ההגירה החשאית לנראית.
עיסוקם של האמנים העכשוויים בנושא הפליטוּת התהווה על רקע ההכרה בכך שפעמים רבות תנועתם של פליטים ומהגרים היא פעילות מהפכנית. אף כי פליטים ומהגרים עוזבים את בתיהם ואת מדינותיהם מכורח נסיבות שנכפו עליהם, הדבר אינו מלמד בהכרח על סבילוּת פוליטית. היצירות העוסקות בנושא זה מדגישות כי מהפכת ההגירה של זמננו היא אחת הדרכים החשובות ביותר שבהן אנשים וקהילות יכולים לשנות את תנאי חייהם.
דמות הפליט מאתגרת את הזהות הלאומית-הליברלית המסורתית, שביקשה לראות בקולקטיב הלאומי את מקור ההגדרה העצמית של האדם. מהגרים, פליטים, עקורים, גולים ומהגרי עבודה משחקים תפקיד מרכזי בעיצוב המציאות הפוסט-לאומית, ששואפת לפרק את גושי הזהות הגדולים. עבור אמנים רבים דמות הפליט היא סמל של התנגדות, המאתגר את המושגים הבסיסיים ביותר של השיח הפוליטי – זכויות אדם, זכויות אזרח, העם הריבוני, הפועל ועוד. הפליט נאלץ להתנגש עם המערכת המאורגנת של החוק והמדינה, הכוללת משטרה, ביורוקרטיה, פיקוח, אכיפה ו"טרור מוניציפלי". דמותו מאפשרת לבנות מחדש פילוסופיה פוליטית המבוססת על עיקרון הנוודות.
בארץ מהפכת הפליטים מאתגרת את התפיסה הדמוגרפית של ישראל כמדינה יהודית. האמנים הישראלים העכשוויים העוסקים בנושא זה מדגישים את הכוח הטמון בידי מהפכת הפליטים להתנגד להיגיון דמוגרפי זה ואף לתרום לגיבוש הבנה פלורליסטית של החברה הישראלית כחברה רב-תרבותית וצבעונית.
עבודותיהם של האמנים העכשוויים המוצגות בתערוכה, כמו יובל יאירי, אסף קליגר, אורן זיו, טליה הופמן ואחרים, מאתגרות את השיח המודרניסטי של האמנות הישראלית, שנמנעה מלעסוק במצב של פליטוּת והגירה. בשיח הציוני, העושים את דרכם לארץ ישראל לא היו "פליטים" אלא "עולים" או "מעפילים", שנשאו פוטנציאל של התחדשות. ההבדל בין מהגרים לבין עולים התמצה בהדגשת הייחודיות ההיסטורית הציונית, שאין לה אח ורע בתולדות העמים, וההתמקדות בתיאור "הרצון להיות לעם". רק אמנים ישראלים מעטים עסקו בעבר בנושא של פליטים ומהגרים, ובהם ניתן למנות את מירון סימה, יעקב שטיינהרדט ונפתלי בזם, המוצגים אף הם בתערוכה.
עבודותיהם של האמנים הישראלים העכשוויים עוסקות בחוויה האישית של המהגרים ובהשפעתם על חיי החברה בארץ. ביצירותיהם דמותו של הפליט, "נטול הזכות לזכויות" (במילותיה של חנה ארנדט), מבליטה את היעדרו של מרחב אוטונומי בתוך הסדר הפוליטי של מדינת הלאום הישראלית – אותו מרחב אוטונומי שלא יהיה נתון לכניעה מוחלטת למשטר של זיהוי ומעקב ביומטריים ויתבסס על הרעיון המנחה של המקלט (לטינית: refugium) עבור האינדיבידואל במקום על רעיון החוק (לטינית: ius) של האזרח; מרחב א-טריטוריאלי או אקסטריטוריאלי, שלא יהיה כפוף לשום טריטוריה לאומית הומוגנית.
*שם התערוכה מבוסס על שם המאמר הנודע של חנה ארנדט מ-1943 "אנו הפליטים".
האמנים המשתתפים: איי ווי ווי, אלודי אברג'יל, בלהה אהרוני, עדן אורבך עפרת, שי אזולאי, אלורה וקלסדייה, שמואל בק, יוסל ברגנר, האחים גאו, שירה גפשטיין מושקוביץ, פייר דלאווי, פיטר הוגו, טליה הופמן, יובל יאירי, טרייסי מופט, תמר נסים, מירון סימה, בלו-סימיון פיינרו, זהר קוואהרדה, מקס פֶּכְשְטיין, ישראל פלדי (פלדמן), אבל פן, אסף קליגר, ברברה קרוגר, פיליפ רנצר, יעקב שטיינהרט