"מהמודרניזם והאידיאל המטאפיזי, דרך הראייה הדיסטופית הפוסטמודרנית, האמנות בת-זמננו מתאפיינת בסימנים של חזרה אל חזון העתיד". דבר האוצרות באשכול התערוכות החדש במוזיאון חיפה לאמנות

העיסוק בחזון העתיד בעולם האמנות העכשווית הוא נקודת הזינוק של אשכול התערוכות הנוכחי, המבקש לבחון את הופעת הפוסט-פוסטמודרניזם, שצבר תאוצה בשנים האחרונות בניסיון הדור לגבור על הפוסטמודרניזם של שלהי המאה העשרים, כתגובה לעידן הנוכחי רצוף המשברים. 

"רוח רפאים רודפת אחרי האמנות העכשווית – רוח המודרניזם", כתב בשנת 2010 הסופר והמבקר בריאן דילוֹן (Dillon)."סוף המודרניזם", "קץ האידיאולוגיה", "קץ ההיסטוריה" – אלו היו המושגים השגורים בשיח הפוסטמודרני הדיסטופי בשלהי המאה העשרים. 

לעומתו, המודרניזם ייצג הלך רוח אופטימיסטי שבדומה לאתוס נבואי חתר לאוטופיה והאמין באפשרות התיקון החברתי. החזרה לחזון העתיד קשורה לדיון במושג "איחוד הזמנים", כמאפיינה הבולט של האמנות העכשווית.

לדברי הפילוסוף פיטר אוסבורן (Osborne), אמנות בת-זמננו מאופיינת ב"זמנים" שונים אך שווים מבחינת היותם "הווה". העבר והעתיד נפגשים בהתמדה ומבססים עצמם זה על זה באופן חזותי.

בעיני חלק מהחוקרים העידן שלנו הוא המשכו הישיר של המבוי הפוסטמודרני. האוצר והתיאורטיקן בוריס גרויס (Groys) מציין כי המודרניזם התאפיין בהדחקת ההווה למען הגשמת עתיד טוב יותר, למשל בתפיסות האוטופיות של האוונגרד.

לעומת זאת "העכשוויוּת" מאופיינת בהתמהמהות ובהשהיה מתמשכת מאז נפילת הגוש הקומוניסטי. חוקרים אחרים טוענים כי העכשוויוּת משקפת דווקא הפוגה מן הפוסטמודרניזם וקריאה לאוונגרד מחודש. האמנים העכשוויים מביטים לאחור כדי "לעכשֵו" את הרעיון המודרניסטי וכך לבנות את חזון העתיד.

מהיכן בא הצורך ליצור צורה חדשה לחזון העתידי המודרניסטי עבור המאה העשרים ואחת? בריאן דילוֹן, בעקבות הסופר והמבקר ריימונד וויליאמס, טוען כי הדבר בא לשם השבת רוח החיים לרדיקליוּת של העבר וחזון הקהילתיות ולשם שבירת הקיבעון הנון-היסטורי של הפוסטמודרניזם.

בעיני האוצר וחוקר האמנות ניקולא בוריו (Bourriaud), המודרניזם הוא בגדר "אקסודוס תרבותי", בריחה ממגבלות הסטנדרטיזציה של תרבות הצריכה וחברת ההמונים המנוכרת. בתוך כך על האמנות להיות חלק מהדיאלוג הגלובלי העכשווי.

"אשכול התערוכות הנוכחי מחולק לשלושה פרקים עיקריים, שכל אחד מהם מתייחס לבניית המרחב האוטופי – כמעוז של תקווה לשינוי פוליטי-חברתי ולקידומו באמנות העכשווית"

במרכזו של הפרק הראשון ניצבת העיר ירושלים, בבחינת הסמל האולטימטיבי של המרחב הנצחי של העולם, שבו מתמזגות בסופו של דבר כל הישויות לכדי אחדוּת. העבודות המוצגות בחלק זה משקפות את האופנים שבהם העיסוק באידיאל האוטופי של ירושלים נקשר לשיח התרבותי העכשווי ולחזון עתידני.  

הפרק השני עוקב אחרי הזיקה בין המודרניזם הישראלי בשנות השבעים, שאיגד את העיסוק במרחב המטאפיזי ובאפשרות לתיקון סדרי עולם, ובין האמנות העכשווית. החזרה לעיסוק בתפקיד האמן כשמאן, כמרפא של מדווי החברה, נקשר לצורך המתחדש בתחושת קהילתיות בעולם המערבי ובשיח האמנותי.  

הפרק השלישי בוחן את החזון העתידי של כינון אופני חיים חדשים באמנות הישראלית בת-זמננו. בהקשר זה נבחנים האידיליה האבודה של החזון הציוני, עולם המיתוסים של יוון הקלאסית, "סדרי העולם החדש" של הפוסט-קולוניאליזם, וכן האוטופיזם של העולם הטכנולוגי. סוגי האוטופיה הללו מרכיבים את הסוגיה הסבוכה של חזון העתיד באמנות הישראלית במאה העשרים ואחת.

פוסט-פוסטמודרניזם ≠ אוטופיה | פתיחה: 23.7.16 | נעילה: 22.1.17 | אוצרת: סבטלנה ריינגולד