ליאן שרקייה: תֵיתַא

התערוכה מהווה פרק במסעה של ליאן שרקייה (נ' 2000, ג׳ת המשולש) אל עברה של סבתהּ, סאמיה, שנולדה בחיפה בשנת 1946 ובגיל תשע עשרה, בעקבות נישואיה, עזבה לכפר ג'ת. העבודות המוצגות מציעות מבט על זיכרונותיה ועל סיפוריה, כפי שהם משתקפים ונבנים מחדש מבעד לעיני נכדתה. כך הופך המסע אל העבר המשפחתי גם למסע של בירור זהותי אישי: האמנית נוטלת על עצמה תפקיד כפול; היא מאזינה לסיפורים ומתבוננת מהצד, אך בה בעת משמשת שותפה פעילה בעיצוב הזיכרון.

סיפורי הילדות של הסבתא נטועים במרחב החיפאי ובעיקר בוואדי ניסנאס, הסמוך למוזיאון. שרקייה משוטטת בין רחובות הוואדי, תצלומי הארכיון המשפחתי ובית המשפחה בסטלה מאריס. בעבודותיה היא עושה שימוש במגוון טכניקות צילומיות: מפרוטאז' (העתקה ברישום), דרך צילום ישיר וסריקה ועד להתערבות בדימוי באמצעות ריטוש, חיתוך והרכבה מחדש. פעולות אלה מהדהדות את אופיו המקוטע של הזיכרון ומתגבשות לכדי מיצב רב-שכבתי, שבו נשזרים זיכרון אישי, משפחתי ומקומי.

שרקייה מבקשת ליצור קופסה שתכיל ותאגד את זיכרונות סבתהּ. הקופסה שבה וחוזרת בתערוכה ומופיעה הן כדימוי והן כאובייקט. במיצב המרכזי היא מתפרקת כעדות נוספת לאופיו החמקמק, השברירי והסובייקטיבי של הזיכרון. במקום להיערם בתוך הקופסה, התצלומים נפלטים אל המעטפת ופורעים את ההבחנה בין פנים לחוץ. הקופסה מוצבת באופן ההופך אותה לתוואי נוף חיפאי, וכך מורחקת שוב מייעודה המקורי ככלי קיבול.

זיכרונות הילדות של הסבתא נושאים עמהם ערגה מלטפת, אך גם מציפים תחושת החמצה. בתערוכה מהדהדת השאלה: אילו חיים היו עשויים להיות לסאמיה אילו המשיכה להתגורר בעיר. בדומה, גם שרקייה שואלת את עצמה, כיצד היו נראים חייה אילו גדלה בחיפה. מבעד לעיניה שב ועולה פצע העקירה המלווה את סבתהּ מאז נעוריה, ושופך אור נוסף על הפצע של העיר חיפה. 

ליאן שרקייה היא אמנית החממה לאמנות מקום.

הפקת התערוכה התאפשרה בנדיבות קרן דניאל הווארד ומרכז אדמונד דה רוטשילד.

עדי לם
אוצרת

עוז זלוף
אוצר החממה לאמנות מקום