בעיתונות ובמדיה על כל סוגיה – המודפסת, המשודרת והמקוונת – מוצג בפנינו מידע משובש. זהו מידע מסונן וממומן, שנבחר ונערך בקפדנות לפני שהוא פולש לחיינו ומכתיב אותם. האמנים שעבודותיהם מוצגות בתערוכה זו מבקשים לחשוף בפנינו שוב ושוב את ההקשרים והתנאים שבתוכם הידיעות והחדשות מאורגנות ומוצגות. הם בוחנים את מערכת הכוחות החברתית־פוליטית, הטכנולוגית והכלכלית שמניעה את חרושת העיתונות.
האמנות הפוליטית והאוונגרדית מן המאה העשרים עשתה שימוש במדיה כדי לקדם שינוי חברתי והאמינה ביכולתה של העמדה הביקורתית לסלול דרך למהפכה, לקִדמה ולמציאות חדשה (כמו מרינטי, שבחר לפרסם את המניפסט הפוטוריסטי שלו לראשונה בעיתון ב־1909).
האמנים המשתתפים בתערוכה מציגים בפנינו רגע דיסטופי מתמשך, שבו אין אמת, מעולם לא הייתה, ואנחנו טועים בכלל בכך שאנו רוצים לחפש אותה. למעשה, כפי שטוען הפילוסוף יובל נוח הררי, ניצני המצב של "פוסט־אמת" היו קיימים משחר האנושות. כל שביכולותינו לעשות הוא רק להיות מודעים לכך ולחשוף את הכוחות הפוליטיים והכלכליים העומדים מאחורי המסכה השקרית של המידע ואת האופן שאלו פועלים על התודעה ועל הזיכרון הקולקטיבי. האמנים מבטאים זאת באמצעות הפיכת האמצעים הטכנולוגיים (כמו הדפוס והצילום) של יצירת אמיתות אלו כנגד עצמן. כמו כן, הם יוצרים עבודות המתאפיינות בעמלנות ידנית, המנוגדת למיידיות ולמהירות של האמצעים הדיגיטליים של המסך.
עקרונות אלו באים לידי ביטוי, למשל, בעבודותיו של קרל הנדל, הממחישות את אופני הפעולה של מנועי החיפוש ואת המניפולציות החדשותיות באמצעות העיסוק בדימויים עכשוויים הלקוחים הישר מכתבות שער ודפי פרסומות; ביצירתן של צילה חסין וכרמל ברנע ברזנר, הממחישה את כשל המנגנון החדשותי; או בעבודתו של מת'יו דיי ג'קסון, המציג תצריב גדול ממדים של שער מגזין לייף משנת 1943, ובו מוצג דימוי איקוני של חיילים אמריקאים בזמן מלחמת העולם השנייה;
ג'קסון תבע את המושג "Horriful" ("היפה הנוראי"), המציין כי יופי וזוועה הם למעשה שני צדדים של אותו מטבע, "שכל מה שמפריד ביניהם הוא עוביו של הדף", כהגדרתו. רבות מהעבודות המוצגות בתערוכה עשויות לשקף זיקה למושג זה – עבודות עמלניות, מהפנטות, מרשימות וגדולות ממדים, המבקשות לתאר מציאות שקרית, פולשנית ומניפולטיבית.
אמנים המשתתפים:
מת'יו דיי ג'קסון, קרל הנדל, צילה חסין וכרמל ברנע ברזנר ג'ונס
טקסט: ענת מרטקוביץ'