בשפתו החזותית אייל אסולין חוקר את תרבות השפע בהתייחס להיבטים כלכליים חברתיים גלובליים. עבודותיו מתחקות אחר תרבות המזרח ומכילות מארג של מסמני סטטוס היסטוריים, מגדריים ואמנותיים. אלו מוצגים באופן בוטה, המגחיך את בולמיית הצריכה העכשווית. אסולין מבטא זעקה אסתטית גברית המשקפת את תרבות ה"אובר" ומציג דימויים המציפים דיכוטומיה תמידית בין עבודת הכפיים לבין השפע.
התערוכה "הוד" מציגה מיצב פיסולי מרכזי בשם "המלווים", המוקף בעיטורי קיר השאובים מן התרבות המצרית העתיקה. ארבעה-עשר חתולים זהובים, "מלווים מלכותיים", שכובים במעגל, ובמרכזו אבני פחם שעליהם פזורים תליוני שרשראות "חי" – סמל מקומי המלווה את מרבית עבודותיו של אסולין. לצד דימויים של מכונות, מכוניות וגולגולות, מופיע החתול הנצחי כסמל לפוריות, אימהוּת והגנה על הבית במצרים העתיקה ( MAU במצרית עתיקה).
תערוכתו של אסולין מטעינה את הצופה בפוטנציאל של כוח ועוצמה גבריים, כפי שהטיב לתאר ג'ון ברגר בספרו הנודע על ההתבוננות, שבו הבחין בין נוכחות חברתית גברית ונשית. הנוכחות הגברית תלויה בכך שיקבל עוצמה שאותה יוכל להפעיל על אחרים: "זו יכולה לקחת ביטוי מוסרי, פיזי, כלכלי, חברתי, מיני, אך תמיד תתקשר לאובייקט חיצוני". בדומה לציור הקלאסי, הגבר ניצב עם סמלי כוחו והישגיו החומריים, על רקע טירתו, אדמותיו, עם נשותיו וקרוביו שעליהם יש לו שליטה.
ראוות הכוח מוצגת אל מול הצופה כפוטנציאל שאפשר לממש אותו. באמצעות בידוד של מרכיבים סמליים הקשורים לכך מתוך עולמנו התרבותי, האמן מביע את ביקורתו.
הוא מנכיח את ה"ערס" הגברי המוחצן, המייצג את האסתטיקה של התרבות המרוקאית, כמעין הנגדה חזותית לתולדות האמנות הישראלית המבוססת על תרבויות המערב. ה"חי" המוזהב והצבע השחור הדומיננטי נוכחים בעבודותיו של אסולין כביטוי לעושר המוחצן ולעוני המוסתר, לעבודות הכפיים שנכפו על עולי צפון אפריקה בשנות החמישים בישראל. הצבע השחור מעצים את אותו שפע חזותי, כסמל לזהב השחור, וכביטוי של ביקורת כנגד הפוליטיזציה של העושר ביחסים בין המזרח למערב.
טקסט: שרון תובל