אוצרת: הדס מאור
התערוכה מבקשת להתעכב על מושג האלימות על הקשריו המורכבים - הפוליטיים, הפילוסופיים והפסיכולוגיים. היא כוללת טווח התייחסויות רחב לסיטואציות של מתח, מאבק ומלחמה במקומות שונים בעולם, כמו גם לסיטואציית הכיבוש המתמשכת שבמסגרתה אנו חיים ופועלים כאן בארץ במשך שנים. התערוכה אינה מבקשת לערוך סקירה היסטורית של אירועים אלו, וגם לא לעמוד על מהות הקשר בין הנורא לבין היפה, בין חזיון הראווה לבין הזוועה. למרות הרלוונטיות האקטואלית הנקשרת לנושא התערוכה, הרי שהעבודות המוצגות בה - עבודותיהם של אמנים מובילים, ישראלים ובינלאומיים - אינן מתאפיינות בממד תיעודי ישיר ומתייחסות אל הנושא באופנים מושגיים, עקיפים ומופשטים. הבחירה באופני התייחסות אלו נעשתה מתוך ניסיון מודע שלא להתמקד בתיאור הזוועה; ניסיון להתעלות מעל למקרה המבחן הפרטיקולרי, הייחודי, ולחשוב את האלימות המכוננת והמבנה את העבודות גם כאשר זו אינה נוכחת בהן באופן גלוי.
המכנה המשותף הגלוי והראשוני הקושר בין העבודות בתערוכה הוא תחושת הריקון הקשה שהן מעלות. זהו ריקון רב־פנים, שמוּסוות בו משמעויות מוסריות, תרבותיות וגיאוגרפיות הרות גורל. בכמה וכמה עבודות נוכחים שרידי מחנות צבא או מלחמה; באחרות מתוארת נוכחות אנושית במצבי הישרדות, מאבק, מצוקה או אמונה. מצבים של ניכור, תלישות, נוודות, עקירה, שנאה או אימה מפכים בתשתית התערוכה ומרמזים על המצב האנושי המסתמן באמצעותה. בתוך כך מציגה התערוכה עבודות הקשורות לאלימות על רקע פוליטי, לאומי ודתי אל מול עבודות הנוגעות באלימות על רקע נפשי, מיני וחברתי; אלימות המגיעה ממצב של עודפוּת אל מול אלימות המגיעה ממצב של חֶסֶר. ואולם, מהו למעשה ההבדל בין מושגים אלו? האמנם ניתן להפריד ולמיין בין התחומים?
ניתן לומר כי במובן מסוים מבקשת התערוכה לבחון, או אולי להעמיד במבחן, את שאלת אופיו של האדם. שם התערוכה מתייחס לביטוי "היסטוריה של אלימות", שעל פי רוב נעשה בו שימוש לתיאור פושעים שבעברם קיימים מקרים מתועדים של אלימות, ושלפיכך הם מועדים לכאורה לחזור ולפשוע שוב. הביטוי מתייחס בעיקר לאופן שבו יש לשקול במשנה תוקף את אופן ההתייחסות אל אותם פושעים, לאור ההיסטוריה של מעשיהם, גם במקרים שבהם לא הוכחה אשמתם. שם התערוכה מתייחס גם לסרטו הנודע של דיוויד קרוננברג, היסטוריה של אלימות (2005).
תערוכה זו מבקשת לחרוג מן ההגבלה המצמצמת, הממיתה, הנגזרת מן ההתבוננות על הקיום העכשווי מתוך מסגרת נתונה; להתעכב אמנם על מצב הדברים העקרוני, אולם לשאול לגביו שאלה; לשמש לא רק כשיר קינה אלא גם כקריאה למחשבה פעילה.