תערוכה זו עוסקת בתנודה בין עולמות, בין קטבים שונים – בין קרקע לשמיים, בין הגופני לרוחני, בין הממשי לדמיוני – כביטוי לגישה המטא-מודרנית. התערוכה בוחנת את האופנים שבהם המתבונן חווה עבודת אמנות בתנאים של תנועה, אי-יציבות, ספקנות, השתנוּת וריחוף.
המטא-מודרניזם, שהופיע בעקבות הפוסטמודרניזם וכתגובה אליו, מכיר בתנודה כסדר טבעי של העולם. "מטא" היא תחילית המציינת מעבר. אפלטון השתמש במילה מטאקסיס ((metaxis לתאר מצב של בין לבין – מאפיין של המצב האנושי, הנתון ברשת של קטבים: נצחי וזמני, חופש וגורל, רעיון וחומר.
מרחב ביניים זה מגולם במיתוס הקלאסי של הנערה הקורינתית, שרשמה את צל מאהבה על הקיר לפני שיצא למרחקים. היא אינה מנסה למנוע ממנו לעזוב וגם לא מנסה להצטרף אליו. היא יוצרת מקום חדש, מרחב ביניים.
בעבודתה של נועה רז מלמד מבטו של הצופה נע בין שולחן עם מנגנון מכני שממנו מוקרנים שקפים לבין הצללים המהפנטים על הקירות, המתגלים ונעלמים. אלו הן תנועות של כפות הידיים של מי שהיא מגדירה כשלושת אבותיה: אביה הביולוגי, החותן והצייר משה קופפרמן.
הדמויות בפסל הקבוצתי של שירה זלוור יוצרות צלליות על הקיר בצורת ציפורים, בעודה לוכדת רגע פיסולי שבו חומריוּת סטטית הופכת לתנועה. פסל שבו מופיע ילד אוחז בלון מבטא מתח בין היאחזות לשחרור ומסמל חלום, ריחוף וחופש.
ליאורה קנטרביץ מציגה אובייקט פיסולי עשוי קונסטרוקציית עץ מכוסה מאות סרטי מתנה אדומים. השם, צלחת מעופפת, מתייחס למשחק מסירוֹת וכן לאפשרות של עצם בלתי מזוהה מן החלל החיצון.
הפסל הקינטי של פיליפ רנצר משתלשל מהתקרה ומצוי בתנועה, קוויו משתנים כל העת כברישום אינסופי. השם, זורו הצייר, מתייחס לגיבור-על השואף להציל את העולם דרך אמנות.
תנודתיות מתמדת, חסרת מנוח ומשעשעת כאחד מאפיינת את עבודת הווידיאו של גיורא ברגל. המלאכותי והטבעי, הגאומטרי והאמורפי, המופשט והקונקרטי – הכול משמש בערבוביה.
רישום הנוף של טליה קינן, שעליו מוקרן תצלום של עפיפון עשוי נייר עיתון, משלב דימויים מתמונות ומהזיכרון ויוצר מקום כלאיים הנע בין המציאותי לדמיוני. מעורבוּת הצופה נוצרת בזכות הנוף הנראה מוּכר ובשל התנועה התזזיתית של העפיפון, המעורר השתאות במעופו החופשי.
רישומי הדמות בחוטי ברזל של דויד אייזקס מתחילים ממצב של אי ידיעה. הדמויות, הנחשפות תוך כדי עבודה, מבטאות את הניגוד שבין כבילוּת האדם לאדמה לבין הכוח המחשבתי החופשי.
בעבודותיה של מיכל בקי מופיעות דמויות המתאפיינות בתנועת סחרור, שיש בה בו-זמנית תענוג וסכנה, התכוונות וחוסר שליטה. תנועת הדמות נושאת את זיכרון קודמתה באמצעות הכפלה או הדהוד בשכבות הציור ומסמנת עקבות זמן.
עבודתו מרובת האיברים של ירמי עדני נעה בין רישום לקולאז'. הפרגמנטים הממוסגרים משקפים את תחושת האדם כי שאיפותיו תמיד עולות על מה שיוכל להשיג – דבר שגורם לו להמשיך ולפעול. ההתבוננות בעבודה נעה כמו מטוטלת המתנדנדת בין קטבים רבים, מבלי להגיע לאיזון, בתנודה לכל הכיוונים.
אוצרת: רויטל סילברמן גרין