אוצרת: טל יחס
במרכז החלל תלויות מהתקרה יציקות זכוכית שקופה של חלקי טרקטור מסוג "מאסי פרגסון", המסמנות בעדינות שברירית את קווי המתאר ואת גופו הנעדר של כלי הרכב המסיבי. עבור נועה הגלעדי הטרקטור מסמן את זיכרונות ילדותה במושב, את ערכי עבודת האדמה שהתחנכה עליהם, ובעיקר את דמותו של אביה החקלאי וחוקר הפרחים, שנפטר לפני כשנה ממחלה ממושכת. זהו הטרקטור שלו, ומיצב זה, שהוא לא זכה לראות בשלמותו, נולד כמחווה לו ולעולמו.
"אבי היה איש מיוחד, שהאמין בערכים של פעם: חלוציות, שורשיות, עבודת האדמה והוצאת לחם מן הארץ", מספרת האמנית, "ערכים שאותם ספג בבית, כבן לאנשי העלייה השלישית וכחניך בבית הספר 'כדורי' כשהיה עדיין מוסד אידיאולוגי להכשרה חקלאית. הטרקטור מהווה עבורי סמל לעוצמה, לכוח ולשורשיות. הפיכת הקרקע ועיבוד האדמה, משאת נפשו של כל מתבגר שגדל על מיתוס הצבר, נעשית כיום ברובה על ידי עובדים תאילנדים. דור הצברים הולך ומזדקן, והפרדסים שכיסו פעם את הארץ הולכים ונכרתים לטובת מרכזי קניות חדשים".
בדימוי של טרקטור הזכוכית יש יופי רב, מפליא כמעט, אך הוא כבר אינו מתקיים כשירת הלל לעבודת האדמה ולהפרחת השממה, כפי שהוצגו דימויים מסוג זה במסורת הריאליזם הסוציאליסטי שאומצה בציור של קום המדינה. ממרחק שישים שנה דימוי הטרקטור נותר כקינה פרטית על דבר מה שלא ישוב עוד. העבודה של הגלעדי עוסקת בכליה ובהתפוררות של האתוס הציוני־חקלאי שהריאליזם הסוציאליסטי האדיר. הכנסתו של הטרקטור מהמרחבים החקלאיים לחלל הסגור של המוזיאון, וכן פירוקו של הרכב המסיבי ליחידות שבירות ושקופות נטולות פונקציה שאין להן עוד אחיזה בקרקע, כמעין רוח רפאים נוכחת נעדרת - אלו משמשים ליצירתה של מטפורה לזיכרונות החמים ההולכים ומיטשטשים, לערכים החברתיים האבודים ולדמותו החסונה של האב, שהלך ונחלש אל מותו.