אוצרת: טל יחס
"גליה פסטרנק ציור + רישום", כך כתוב על כרטיס הביקור שמחזיקה בת דמותה של האמנית באחד מן הרישומים שיצרה בשנה האחרונה. העובדה ששני סוגי המדיום, ציור ורישום, מקבלים מעמד שווה בעיניה היא חדשה יחסית, שכן עד לא מכבר היא נהגה להציג בתערוכותיה בעיקר ציורים על בד, ואילו רישומיה שימשו בדרך כלל כהכנה לציוריה או הוכנסו למגירה. זוהי התערוכה הראשונה שבה פסטרנק מציגה גוף עבודות מקיף על נייר, הכולל ברובו רישומים, בעיקר בפורמטים קטנים, וכן מספר מגזרות נייר.
בעוד ציוריה של פסטרנק גרנדיוזיים בממדיהם ומפגינים שליטה וירטואוזית בטכניקות ובסגנונות שונים, הרי שרישומיה קלילים יותר, לעתים אף משולחי רסן, ומזכירים ציור ילדי שמח ושִרבוטי, שאינו מחויב לציור תקני "טוב". הרישומים מבוססים על חוויות של שיטוט וליקוט דימויים מהמרחב העירוני בזמן הווה, לצד דימויים הנלקחים ממרחב הזיכרון או החלום. הם מתארים סצנות יומיומיות אינטימיות, חלקן הגדול אוטוביוגרפיות, וברבות מהן מופיעה דמותה של האמנית עצמה. מרבית הסיטואציות לוכדות רגעים של התרגשות, מבוכה, בושה או התרחשות אבסורדית; חלקן נראות כטקסים קטנים ופרטיים המתקיימים מאחורי דלתות סגורות ומתורגמים לפורמטים קטנים, כמעין תצלומי סנפ־שוט. פסטרנק אינה מנסה לשחזר את הסצנות באופן ריאליסטי, וזיכרון ההתרחשות עצמה מהול בדמיונה הפורה - צבעים, ריחות ופסי קול שאותן התרחשויות מעלות בדעתה; כל אלו מגולמים בצבעוניוּת העודפת ובנטייה לעסוק לעתים בפרטים דקורטיביים.
פסטרנק אוהבת לפלרטט עם סטיות, עם מעשי קונדס ואפילו עם רוע; ואולם, זהו רוע של מציצן, החושף את האמת הגלומה ברגע גרוטסקי או אבסורדי שנוטים להחביא בחדרי חדרים או להדחיק בתת־מודע. אלו רגעים של תשוקה מתפרצת, עינוג עצמי, מעשה מביך או בדידות תהומית, ובעצם העלאתם על הנייר יש משום אקט של וידוי - וידוי על הבושה או הכאב המגולמים בסיטואציות, אך בה בעת גם וידויה של האמנית על עצם היותה מציצנית ועל הציניות המודעת שבשימוש באותם רגעים טעונים וחושפניים.