באולם זה מוצגים דיוקנאות חברתיים: אלה דיוקנאות משום שהם מתארים אינדיווידואלים, תופעות אנושיות חד-פעמיות של גנטיקה, תחושות ורעיונות; בה-בעת אלה גם דיוקנאות של מעמד, של נסיבות החיים שנכפו על הא.נשים המתוארים ושייכו אותם ואותן לקבוצות מעמדיות, חברתיות וכלכליות. רבות מן העבודות מתמקדות בא.נשים ממעמדות מוחלשים ומציגות בגאון דמויות שקל להתעלם מהן, כדי לשפוך אור על התנאים המאתגרים שעִמם נדרשו להתמודד, וכדי להשיב להן הדרת כבוד של אנושיות חד-פעמית.
נקודת המוצא לבחירת העבודות באולם זה היא הריאליזם החברתי. אמני הריאליזם החברתי האמינו שיש לאמנות תפקיד חברתי וביקשו לקדם באמנותם רעיונות סוציאליסטיים, וזאת בניגוד למגמת ההפשטה שרווחה בשנות ה-50 באמנות ישראל בהשראת מרכזי האמנות במערב הקפיטליסטי. הציור המופשט ביקש להתנתק מהמציאות הנראית לעין – ואילו אמניות ואמנים אלה דבקו במציאות, ובעיקר בהיבטים המורכבים שלה. אמני הריאליזם החברתי – בהם גרשון קניספל, נפתלי בזם, משה גת ורות שלוס – ציירו דמויות אנושיות והתמקדו בנושאים שמגמת ההפשטה העלימה מבד הציור, נושאים שישראל הצעירה התקשתה להתמודד איתם: קליטת העולים מארצות המזרח, כפרים פלסטיניים חרבים, צנע ואבטלה. מגמה אמנותית זו רווחה בעיקר בקרב חברי קיבוצים, והיא תפסה אחיזה בעיר אחת בישראל: חיפה האדומה.