תערוכות

במהותה, אמנות ההדפס בוראת דימויים שבתשתיתם העֲברה: העֲברה ממשטח אחד לאחר. למעשה, אחת מפעולות היצירה הראשונות שילדים מתנסים בהן היא הדפס, כאשר הם טובלים את כפות ידיהם בצבע ומטביעים את סימניהן בנייר. עם השנים השתכללה אמנות ההדפס, ובתערוכה זו מוצג אוסף הדפסים המפגין את עושר האפשרויות הגלום בתחום.

עבודותיו של עודד הירש מתבססות על תסריטים מפורטים לסיטואציות אבסורדיות. הוא ממציא אתגרים ותקלות שיש לפתור, ומספק את התרחיש המלא לאופן הפתרון. לרוב הפתרון מופרך לא פחות מן האתגר, והעבודות מותירות תהייה לשם מה נחוצות פעולות אלה: מדוע צריך לחלץ טרקטור הקבור באדמה, ואז להניפו אל על ולהוליכו אל חלל המוזיאון?

נרדין סרוג'י פותחת את החלונות ומכניסה סערה לחללי המוזיאון. הרוח חושפת שכבות היסטוריות של הבניין, שנחנך ב-1930 כבית ספר לבנות של הכנסייה האנגליקנית, היה פתוח לבנות כל הקהילות הדתיות בעיר, ושפת ההוראה בו היתה לרוב ערבית. בסדרת התערבויות בחלל, סרוג'י חופרת בעברו של המקום ומעלה הדים מתקופת המנדט הבריטי, בדמות מגדל כיסאות על סף קריסה, טקסטים בערבית וקולות צעדים בחדר המדרגות. העבר הצבעוני מבצבץ מתחת לרצפת הבטון האפורה ובין הבקיעים שנבעו בכני תצוגה מוזיאליים לבנים.

רוח היא משב אוויר שחשים בו, אך את האוויר עצמו אי-אפשר לראות. לכן משתמשים במלה "רוחני" לתיאור דבר ממשי שקשה לתפוס אותו בחושים. חז"ל מספרים שהכינור של דוד המלך היה תלוי מול החלון הצפוני בחדר השינה שלו, וכאשר רוח צפונית היתה מנשבת בו, הכינור היה מנגן מאליו. רוח צפונית יכולה להיות תנועת אוויר המגיעה מצפון – וגם כל הדברים המוחשיים והבלתי מוחשיים שהצפון מייצג.

התערוכה מציגה סקירה מקיפה של עבודות וידיאו מאת האמן אדריאן פאצי (אלבניה/איטליה), אחד המרכזיים והמשפיעים באמנים העכשוויים, וכוללת בכורה עולמית של שתי עבודותיו האחרונות מ-2021. אמנותו מתמקדת בבני אנוש החיים במסגרת קולקטיב, ובבחינה קרובה של קולותיהם, הבעות פניהם ומחוות גופם. דממה, הפוגות, טקסטים מקוטעים ונראטיבים פרומים הם המרכיבים העיקריים בעבודותיו. דרך מחקר אסתטי רגיש של מדיום הווידיאו, פאצי ממלא את חללי הרִיק הטקסטואליים והקוליים בדימויים, המסוככים על התהום שהמילים כושלות באיחויה.

התערוכה מוקדשת לדיוקנאות שציירה האמנית אנה לוקשבסקי במרוצת העשור האחרון. בחיבה עמוקה לנשים ואנשים יוצאי דופן, לוקשבסקי משוטטת בסביבת הסטודיו שלה בשכונת הדר בחיפה ו"צדה" ברחוב טיפוסים. כאשר היא נתקלת באדם מעניין, היא מזמינה אותו אליה לסטודיו, ושם, במהלך כמה מפגשים, בעודה משוחחת איתו ומאזינה לו, היא מציירת אינדיווידואל רב-רבדים. עבודתה היא ציור מהתבוננות במלוא מובן המלה, משום שהיא מתבוננת באנשים על כל המורכבויות שלהם: החזותיים, החברתיים והנפשיים.

התערוכה שמתמקדת בדיוקנאות מצולמים, מפגישה בין שני אמנים שמאה שנים מפרידות ביניהם – וולקן קזלטונץ' ואוגוסט זנדר. מושאי הדיוקנאות כולם מישירים מבט, אך אין מדובר במבטים רגעיים וחד-צדדיים אלא בפעולות התבוננות ארוכות בין הצלמים והמצולמים. המבט הוא אמצעי של דו-שיח בין שני סובייקטים, המכירים בסובייקטיביות של זולתם תוך התבוננות הדדית. באמצעים חזותיים דומים של צילום דמויות על רקע סביבתם הטבעית, כל אחד משני אמנים אלה דן במפגש בין הפרטי לציבורי ובסוגיות של חברה ומעמד.

יכולתה לגעת ברגש גולמי, וההבעתיות העזה ביצירתה, הפכו את אביבה אורי לדמות מיתית ורבת-השפעה בתולדות האמנות בישראל. בתערוכה מוצג מכלול רחב ואיכותי מעבודותיה של אורי, כולן מאוסף מוזיאון חיפה לאמנות. אמצעי ההבעה העיקריים של אורי היו הקו והנייר תחתיו, שביניהם עימתה במגוון רחב של טכניקות. לכל חומר ולכל קו צליל משלו – מרקם, עובי וגוון המיוחדים לו; ובכל עבודה של אורי מגוון של צלילים מובחנים, חריפים ולעתים דיסהרמוניים, שמהם יצרה בווירטואוזיות קומפוזיציות מלאות חיוּת ותנועה.

ראובן ברמן קדים הוא אמן ייחודי במחוזותינו, שיצירתו מאחדת גופי ידע מתחומי המדע, התיאולוגיה והאמנות. מאז שנות ה-60 שִכְלֵל ברמן קדים באינטנסיביות את מבעי המופשט הגיאומטרי וחקר לעומק את מופעיה האפשריים של הצורה הגיאומטרית.
התערוכה מתמקדת בעיקר בעבודות שבהן חקר ברמן קדים את עיצוב המקדשים והאתרים הקדומים באגן הים התיכון. מתוכניות קרקע הטיפוסיות למבנים ואתרים ארכיאולוגיים נבחרים, הוא יצר אובייקטים צבעוניים, מעין דגמים תלת-ממדיים. השילוב בין צורה וצבע בעבודותיו יוצר הרמוניה ושלמות אסתטית, שמעוררת את המתבונן למדיטטיביות רוחנית.

מוזיאון חיפה לאמנות, אחד המוזיאונים הראשונים שהוקמו בישראל, חוגג השנה יובל שבעים להיווסדו. המורשת החומרית של כל מוזיאון מתגלמת באוסף שלו, ביצירות שרכש ושנתרמו לו. היצירות השמורות באוסף הן שקובעות את הצופן הגנטי של המוזיאון, וכל יצירה חדשה המתקבלת במחסניו למשמורת מתלווה אל קודמותיה בעיצוב זהותו. תערוכה זו מבקשת לפענח את זהותו של מוזיאון חיפה לאמנות באמצעות בחינה של אוספיו, ועל יסוד זה שואלת לאן מוּעדות פניו בעתיד.