תערוכות

אוסף מוזיאון חיפה לאמנות, המספק תשתית לתערוכה זו, מגלה שנות 70 אחרות: שנים של ציור שמן עתיר צבע, שצורותיו מתבססות על המקום הנגלה לעין. האמניות והאמנים, שעבודותיהם מוצגות בתערוכה, התבוננו כולם לעומק בנוף המקומי וציירו אותו, בעודם מיישמים עליו את לקחי האמנות הבינלאומית בת-הזמן. הם מבטאים הפנמה עמוקה של מגמות אלו, שחתרו לצמצום המבע האמנותי לכדי משטחי צבע אחידים וצורות אוניברסליות מופשטות, ובד בבד ממלאים אותו בתכנים מקומיים וממשיגים את מהותו של הנוף.

התערוכה היא פרי עבודה משותפת של לילא עבד אלרזאק ודנה מזל זיו – אמנית וידיאו ומלחינה – שבמסגרת החממה לאמנות מקום של מוזיאוני חיפה הזמינו דוברי ערבית מקהילות מקומיות שונות לשוחח על יחסיהם עם השפה. קטעים מן הריאיונות מושמעים בתאי ההאזנה האינטימיים, בלוויית עבודות וידיאו טקסטואליות בערבית, בעברית ובאנגלית, הנעות בין תרגום הנאמר לשיבושו, הממחיש באופן חזותי כיצד ריבוי השפות נחווה לעתים כהפרעה .מקטעים מתוך הריאיונות עובדו לשירת מקהלה, האופפת את החלל. דברי היחיד אובדים בתוך מכלול קבוצתי של קולות, היוצרים יחדיו קהילה אלטרנטיבית של א.נשים חסרי שפת עַם אחת.

יצירתו של משה רואס מחברת באינטואיטיביות חומרים מגוונים, זרים לכאורה זה לזה, לכדי יצירה פיסולית, המוצאת את נקודות האיזון בין משקלים ומרקמים, בין מעלה ומטה, ובוראת עולם מושגים חומרי וחזותי חדש. בעקבות התבוננות מעמיקה באוסף החפצים ממרוקו השמור במוזיאון, המתאפיין במזיגה בין רהב למיסטיקה, נזכר רואס בבעלי מלאכה מן העבר, במסורות של מלאכות כפיים פיסוליות, בעמל ובדיוק המושקעים בעיטוריות מפעימה, השואפת לשלוט בחומר ולגעת בנשגב.

בין אם הוא בעל ערך רב ובין אם הוא פיסת בד פשוטה, חפץ הוא מְכל של חיים, האוצר בחובו את זיכרון הגוף שלבש אותו והידיים שיצרו אותו. הפן הגופני נוכח בכל חפץ בתערוכה, וכל המוצגים כאן נוצרו עבור הגוף האנושי. התערוכה חושפת לראשונה זה למעלה מ-40 שנים את אוצרות התרבות החומרית של יהודי מרוקו השמורים במוזיאון, רובם הועברו למוזיאון לאתנולוגיה של חיפה בשנים 1950-70 על ידי עולים חדשים ממרוקו, בעיקר תופרות מיומנות וחייטים מוכשרים.

אוסף המוזיאון הכולל כ-1,000 פריטים אתנוגרפיים מאפריקה נותר נסתר מעיני הציבור במשך שלושים שנה. פריטי האוסף הם תרומתם של אספנים נלהבים ותורמים מסורים מרחבי העולם, אשר חקרו ללא ליאות תרבויות ואזורים במרחבי אפריקה. עבודות אלה הוצגו בעבר במוזיאון לאתנולוגיה של חיפה, שנוסד בתחילת שנות ה-50 של המאה ה-20 ושכן ברחוב ארלוזורוב עד שנת 1995. התערוכה "קול אפריקה" שבה ומעניקה קול ליצירות אלה וקוראת לצופים לצלול לתוך התרבויות המגוונות והתוססות של אפריקה.

לרגל התערוכה הזמין המוזיאון אמניות ואמנים ליצור עבודות חדשות, שיביאו לידי ביטוי את הדרכים שבהן אופני מחשבה, רעיונות, מושגים וכלים מהעולם הדיגיטלי מקבלים ממשות בעולם הפיזי ומַבנים את היצירה החומרית. עבודותיהם חוקרות מה קורה כשהאסתטיקה של העולם הדיגיטלי נתקלת במגבלות פיזיות, בבני אדם, בחומר ובחוסר שליטה, ומהי המשמעות של הפיכת הטכנולוגיה לחלק בלתי נפרד מגופנו וממי שאנחנו.

אנרגיה לא נעלמת או מתפוגגת אלא רק מחליפה צורה. למעשה, מאז המפץ הגדול, היקום הוא אותה מאסה, שרק משנה את צורתה ואת מצב הצבירה שלה. אלה ליטביץ חוזרת אל המרחב הקדום של ים המלח והר סדום, אזור שרוחות הבריאה עדיין מנשבות בו. היא בוחנת את החומרים שהיא מוצאת בו כמצויים בעיצומו של שינוי, שהפעולה האמנותית יכולה להשתתף בו.

הפרטים, המרקמים השונים, בקיעה של אור או הסתר שלו, מה שהאור מדגיש ומה שנדחק אל הצללים: בעבודותיה של ליהיא טלמור, לכל פרט יש משמעות ולכל פעולה יש מטרה. עבודתה עוסקת בחיפוש אחר משהו שאבד אך השאיר עקבות במקום, למרות תהפוכות הזמן. החופש הגלום בתהליך העבודה על ההדפס מאפשר את הפיכת היוצרות – הפיכת המתועד למדומיין ויצירת מתח בין השִחזוּר לבדיה, בין הזיכרון להמצאה. מתוכו מצליחה טלמור להאיר פרקים חשוכים בעברו של מקום, לחשוף אמיתות וסודות המסתתרים מתחת לפני השטח, ולדון במתחים המובְנים בין היסטוריה, אדם ומקום.

ביצירת עבודותיה, הדר סייפן מתפקדת כחיילת: היא מתצפתת על כלי טיס, פותחת צירים, מפטרלת סביב יישובים מפונים ויורה במצלמתה. הפלישה לישראל באוקטובר 2023 חידדה את תפקידם של אזרחים בהגנה על ביתם – אזרחים שחשו מופקרים על-ידי המדינה, ובחרו למלא בעצמם את הוואקום שהותירו המוסדות הרשמיים.

חלל התערוכה של מרב סודאי הפך למערה שקירותיה מצוירים, כאתר פולחני לאלה קדמונית. היא שואבת השראה מציורי-קיר במקדשים ובמנזרים הינדואיסטיים ובודהיסטיים, תוך החלפת הדמויות כולן בדמותה של אשה אחת, דמותה-שלה. מיצב ציורים זה מורכב אפוא מסדרה מרובדת של דיוקנאות עצמיים, שבהם סודאי בוחנת את גופה העירום כאובייקט לציור בעודה מתבוננת בעצמה פנימה, כסובייקט. בהנחת צבע מדולל על הבד, היא עורמת זו על גבי זו שכבות שקופות, שמסתירות או מגלות שכבות רפאים תחתונות של עירום נשי. הבד הדו-ממדי כמו הופך לתלת-ממדי, כי הרי מתחת לשכבת הצבע העליונה ממתינים להתגלות עולמות ציוריים נוספים.