תערוכות

פבל וולברג מציג סדרת תצלומים חדשה שצולמה בלונה פארק בדיסלדורף, בה הוא מרחיב את עיסוקו בנושא תחפושות ומסכות כסממניו המובהקים של הפער בין העצמי לבין ייצוגיו.

היצירות בתערוכה משקפות את המודעות למבט שמצלמת המעקב בוראת בחברת הפיקוח החדשה ומדגישות את המפץ הגדול של משטר הראייה שתחתיו אנו מתקיימים ופועלים.

עבודותיה של דינה גולדשטיין נעות על הרצף שבין מיצג, אמנות חזותית ותיאטרון חפצים. הן שואפות לעורר עולמות סוריאליסטיים פנטסטיים, הנובעים מתשוקתה למופלא ומרצונה להביא קסם ויופי אל חיי היומיום.

מוטיב ההצצה, העובר כחוט שני ביצירות המוצגות בתערוכה, מביא את מה שאינו מיועד למבט, את הטרנסגרסיבי, אל החזית. תצלומים אלה שואפים לתעד את המקומות החשוכים של החיים המודרניים, כדוגמה מובהקת לתיאבון לזהות יסוד של אינטימיות דווקא בחברה המתעדת-כול.

במיצב הנוכחי האמנית מזמינה את הצופה לחוות ביקור בסטודיו שלה ולהיחשף לתהליכי עבודה שבדרך כלל אינם נראים ומוצגים באולמות התצוגה. המבקר בתערוכה הופך למציצן.

תיאורים מציצניים באמנות הופיעו כבר בציוריהם של אמני הרנסנס וממשיכיהם. התערוכה בוחנת את כוחה של האמנות להטריד את מנוחתנו, להכניס את חיינו לאי-שקט קטן (או גדול) ולהכריח אותנו לבחון מחדש את מוסריותנו.

תערוכה זו מתמקדת בתופעת הסלבריטאיות של ימינו, שבה ההקרבה של חיי הפרט היא אולטימטיבית והכול מגויס כדי לספק את הצמא להכרה, לסיבוב קצר ככל שיהיה בקרוסלת התהילה המסחררת.

התערוכה מציגה 25 רישומי עיניים ממסוגרים במסגרות בצורות שונות ומתייחסת ל"עין האהוב" – כינוי של מיניאטורות מהמאה השמונה-עשרה, שצוירו בדרך כלל בצבעי מים על שנהב או קלף, עוטרו באבני חן ותיארו עין אחת של בן זוג או אהוב. הן נענדו על הגוף כצמידים, סיכות, תליונים או טבעות מהודרות.

תומס ישראל מתמקד ביצירת עבודות אינטראקטיביות, במיצבי וידיאו,
פרפורמנס ופיסול. גישתו הייחודית לאמנות דיגיטלית מושפעת מן הרקע
שלו בתיאטרון ועוסקת בגוף, בזמן ובבלתי מודע.

נולדה בגרמניה ב־1953, חיה ויוצרת בישראל